נרות שבת באושוויץ

בבואנו לשם ב- 18 בינואר 1943, הכניסו אותנו לבלוקים בבירקנאו. היו אלו אורוות סוסים לשעבר. קיבלנו מדפי עץ, שעליהם היה עלינו לישון, לשכב. אחד מהדברים הראשונים שעשינו, אני וחברותיי שהגיעו איתי, היה למצוא מכרים בין אלו שנשארו, אסירים שהסתובבו באושוויץ. ומצאנו. אחד הדברים הראשונים, שביקשנו מהם, היו שני זנבות של נרות. בליל שישי התאספנו על המדף העליון בבלוק שלנו. היינו אז 10 עד 12 בנות. לא הרבה זמן נשארנו. בחושך הגמור הדלקנו, ולא היה אז בכלל באושוויץ, לא רצפה ולא שום תנאים סניטריים, שהכניסו בסוף. הדלקנו את הנרות והתחלנו לשיר בשקט שירי שבת. היינו מסונוורים מהאור של הנרות, ולא ידענו מה נעשה מסביב, אחרי הפסקה קטנה, שמענו קול בכי חנוק מסביב, מעל כל המדפים שסובבו אותנו. קודם הבכי הבהיל אותנו, זעזע אותנו. נתברר, שמכל המקומות, - ואפשר היה לעבור ממדף למדף, - נשים יהודיות שישבו חודשים ואפילו שנים, התאספו סביבנו על המדפים השכנים, הקשיבו לשירה. היו אחדות שירדו וביקשו שנרשה להן לברך על הנרות.

היה זה מקרה ראשון מזעזע. אחר כך אלה שהיו בבלוק, התרגלו שבכל ערב שבת הדלקנו נרות. לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה לנו מה לשתות, אבל את הנרות השגנו איכשהו…

 ( מתוך הספר אני מאמין)